ראובינוף נ' לישראל בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה לעיכוב זמני של הליכי מימוש דירת המגורים של המבקשת.

בקשה זו הוגשה במסגרת תיק של ערעור על החלטת רשם (מיום 28.10.10), בה דחה כב' הרשם קטוביץ את בקשת המבקשת בטענת "פרעתי".

הרקע

הרקע העובדתי להליך דנן הוא כזה:

המערערת היא בעלת זכויות בדירת מגורים בסטנדרט גבוה מאוד.

בעלה של המערערת קיבל הלוואות מן המשיב ולהבטחת פרעונן הוא העמיד את הדירה כבטוחה.

המבקשת נתנה לכך את הסכמתה, בחתימתה על שטר המשכון.

משלא נפרע החוב הגיע בעלה של המערערת להסכמה עם המשיב על מכירה של דירת אמו, מאשה.

מכירת דירה זו לא כיסתה את כל החוב והמשיב המשיך בהליכים כנגד דירת המערערת.

המערערת פנתה לכב' ראש ההוצל"פ בבקשה לעכב את הליכי המימוש וזה דחה את הבקשה. מכאן הערעור שבפניי.

כאמור בסיכומי המבקשת (סעיף 6), שניים הם השיקולים אשר עליי לשקול בטרם אכריע בבקשה לצו זמני - ראשית, את סיכויי הערעור, ושנית, את מאזן הנוחות, וכך אעשה.

סיכויי הערעור

ייאמר כבר בפתחם של הדברים כי שיקול זה אין בו רב כדי להועיל למבקשת.

ראשית, הערעור של המבקשת מבוסס על טענתה כי בקשתה בפני הרשם נדונה לפי סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק"), בעוד שבקשתה היתה בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק. מאידך, המבקשת לא צירפה לבקשה שבפניי או לערעור את בקשתה שהוגשה לכב' הרשם, ואשר עליה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור.

הגם שאין מחלוקת כי בערעור כגון זה סמכותו של בית המשפט נרחבת יותר מאשר בערעור "רגיל" (סעיף 3 לסיכומי המשיבה), וגם אם אין חובה לצרף את הבקשה (סעיף 3 לסיכומי המבקשת) – כיצד מצפה המבקשת כי אבחן את טיעוניה ללא הבקשה שהוגשה על ידה.

ודוק. כאשר מדובר בערעור על החלטה שכל כולה מדברת בעד עצמה, ייתכן ואין כל צורך לצרף את הבקשה נשוא ההחלטה עליה מוגש הערעור. אולם, במקרה דנן, כאשר עיקר טענותיה של המבקשת מתבססות על האמור בבקשתה וכאשר ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו נשוא הערעור, מתייחס לאותה הבקשה - הרי ללא הבקשה אני כסומא באפילה.

כדי לסבר את האוזן, כך טוענת המבקשת בערעור (שולי עמוד 2):

"כל שביקשה המערערת בהליך בהוצל"פ היה לדון בטענותיה לפי סעיף 19 לחוק...".

(הדגש במקור – מ.א.)